אני חייב להודות שכבר זמן רב שאני רוצה לנסות את הבירות של מבשלת סלרה. אני מתלונן הרבה על הקיפוח של הצפון לגבי בירות בוטיק – אין מספיק מבשלות ורוב התוצרת ממרכז/דרום הארץ לא מגיעה לכאן ולכן ברגע ששמעתי שנפתחה מבשלה בקיבוץ גניגר, 40 דקות נסיעה מהקריות, אמרתי "לשם אני הולך". החודשים חלפו ולא הלכתי, תירוצים יש תמיד. עד שלפני שבוע אשתי הודיעה לי חגיגית שביום שישי (האחרון) אנחנו הולכים למסעדת "לימוזין" ברמת ישי לחגוג יום נישואים. אני השבתי "כמובן ובתנאי שלאחר מכן נוסעים לגניגר ואת נוהגת בדרך חזרה". וכך הגעתי סוף סוף לסלרה.
גניגר הוא קיבוץ קיבוץ, כזה שכבר לא עושים היום, עם לול ורפת וחדר אוכל והכל. בעמוד הפייסבוק של סלרה כתוב שהמבשלה נמצאת "ליד המכבסה", נתון שלא ממש עוזר למי שלא מכיר את המקום. בכניסה לקיבוץ יש אומנם שלט של המבשלה אך הוא נטול חץ מכווין ודי הסתובבנו סביב עצמנו עד שאחד מילדי המקום הואיל בטובו להסביר לנו היכן המקום נמצא (רמז: "כל הזמן ישר למעלה, עד שתראה מין אורות כאלה"). בסוף הגענו.
השעה היתה מוקדמת מאוד, בערך 21:30 והמקום היה עדיין שומם. הבחורה שהיתה שם (לא קלטתי את שמה אך היא היתה מאוד נחמדה ובעלת מבטא אמריקאי מקסים) בדיוק הוציאה את הריהוט החוצה ולמרות שהפרענו לה באמצע העבודה היא שירתה אותנו באדיבות רבה ושמחה להסביר (בידענות רבה) על הבירות שהמבשלה מכינה ועל ההיסטוריה של המקום.
התפריט כלל ארבע סוגי בירות: סטאוט מעושנת, אמריקן פייל אייל, לאגר (סטייל אוקטוברפסט) ודארק ביטר. הערה בונה: אשתי ההריונית שבדרך כלל לא מהססת ללגום בירה אך כרגע פשוט לא יכולה לשתות אלכוהול מטבע הדברים, נאלצה להסתפק בכוס מיץ תפוזים של טמפו שהיה הדבר הלא אלכוהולי היחיד במקום. זה נחמד וגם הגיוני שמבשלה מוכרת אך ורק את הבירות שלה (לא היו סוגי אלכוהול אחרים וזה בסדר) אבל חבל שלא משקיעים קצת יותר בגזרת הנון-אלכוהוליים לאלה שלא יכולים (או לא רוצים) לשתות בירה. המוזגת פינקה אותנו בכוסות טעימות נדיבה מכל סוגי הבירות במקום. החלטתי ללכת על שתיים: הסטאוט המעושנת והדארק ביטר.
המעושנת - גולת הכותרת של המבשלה. איך שאשתי ראתה את השם היא עיקמה את האף "בטח יש לזה טעם של נקניק" היא אמרה, זכר למרצן שנקרלה, אותה בירה גרמנית מעושנת בעלת טעם של סלמי וסיגריות שהבאתי פעם הביתה. האישה – אמיצה, יש לציין – לקחה שלוק ומאז היא בטראומה מבירות מעושנות. "אל תדאגי" הבטחתי לה, "סטאוט מעושן זה לא אומר שיש לו בהכרח טעם של מאפרה". אמרתי וצדקתי. ניחוחות של אספרסו וקרמל עלו מהכוס, והצבע בהתאם. בפה טעמים חזקים של קפה, קרמל ושוקולד. הופתעתי לגלות שהסיומת הרבה יותר מתקתקה ונעימה מאשר הסטאוט המצוי ולא חשתי כמעט במרירות הידועה של הסטאוטים. פחות הורגשו טעמי העישון אם כי הברמנית הנחמדה ציינה גם בלי ששאלנו שהבירה לא הספיקה להתיישן כראוי וחסרים לה עוד שבועיים שהיו משפרים לה את הטעם. כך או כך, בירה מצוינת שזכתה בצדק בפרסים וגם קניתי שני בקבוקים לקחת הביתה.
המעושנת - גולת הכותרת של המבשלה. איך שאשתי ראתה את השם היא עיקמה את האף "בטח יש לזה טעם של נקניק" היא אמרה, זכר למרצן שנקרלה, אותה בירה גרמנית מעושנת בעלת טעם של סלמי וסיגריות שהבאתי פעם הביתה. האישה – אמיצה, יש לציין – לקחה שלוק ומאז היא בטראומה מבירות מעושנות. "אל תדאגי" הבטחתי לה, "סטאוט מעושן זה לא אומר שיש לו בהכרח טעם של מאפרה". אמרתי וצדקתי. ניחוחות של אספרסו וקרמל עלו מהכוס, והצבע בהתאם. בפה טעמים חזקים של קפה, קרמל ושוקולד. הופתעתי לגלות שהסיומת הרבה יותר מתקתקה ונעימה מאשר הסטאוט המצוי ולא חשתי כמעט במרירות הידועה של הסטאוטים. פחות הורגשו טעמי העישון אם כי הברמנית הנחמדה ציינה גם בלי ששאלנו שהבירה לא הספיקה להתיישן כראוי וחסרים לה עוד שבועיים שהיו משפרים לה את הטעם. כך או כך, בירה מצוינת שזכתה בצדק בפרסים וגם קניתי שני בקבוקים לקחת הביתה.
הביטר - אחותה הצעירה והחצופה של הביטר האנגלית המסורתית. הרבה יותר קלה והרבה פחות מרירה מהביטר המצוי. אני חייב להודות שאני אחד מחסידיו הגדולים של הבירות של לאוניד ליפקין, הבעלים והיצרן של "ליבירה" המייצרת לטעמי את אחד הביטרים הכי טובים ששתיתי, וניכר שליפקין השאיר את חותמו גם על הביטר של סלרה (הברמנית אף ציינה שהם למדו מליפקין המון). הבירה היתה בעלת צבע כתום-אדמדם ובעלת ניחוחות פירותיים משהו. הפירותיות הורגשה גם בטעם, בשילוב עם לתת ומרירות עדינה של כשות. עדיין לא מגיעה לרמה של ה"ליביטר" אבל בהחלט מתקרבת לשם. בירה טובה מאוד גם כן.
חבל שהייתי מלא מהמסעדה אחרת הייתי שותה גם את שתי הבירות האחרות ולא מסתפק רק בטעימות. נו טוב, הבטחנו שנחזור לשם ואנחנו מתכוונים לקיים...
חבל שהייתי מלא מהמסעדה אחרת הייתי שותה גם את שתי הבירות האחרות ולא מסתפק רק בטעימות. נו טוב, הבטחנו שנחזור לשם ואנחנו מתכוונים לקיים...
* * *
כתב: ערן גורן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה